ההורה כחוף המבטחים: איך לעודד את הילדים לשתף אותנו בחוויותיהם?

כולנו רוצים שהילדים שלנו ישתפו אותנו בחוויות שלהם.

מה יאפשר את זה?

הילד שלנו זקוק למקום הבטוח שאליו הוא יוכל להגיע, לא להישפט, לקבל את מה שהוא צריך.

אם זה לא יתאפשר אצל ההורה, הוא יחפש את זה בחוץ, אצל החברים, אתרי האינטרנט ובמקרה הטוב אצל המחנכים.

הילדים צריכים אותנו גם אם הם לא הם לא מראים לנו ,הם צריכים שהדלת שלנו תהיה פתוחה בפניהם תמיד.

בגיל הרך הם בונים את הדמות שלנו בעיניהם- כמה ההורה שלי מסוגל להכיל אותי?

בגיל ההתבגרות הם כבר יודעים איזה תגובה יקבלו ובוחרים מה יספרו ומה לא.

אם יש לילד חוויה חוזרת בה הוא מספר ומשתף וההורה עונה לו בשיפוטיות, בביקורת, או בבהלה

הוא יפנים את זה ויפסיק לשתף. ככה פשוט .

לכן כשהוא בא ומספר על יום גרוע, לא מיד נקפוץ בהרגעה ובפיתרונות ..

וכשהוא אומר שהוא היה רוצה לתת מכה לאחיו הקטן, לא מיד ניבהל ...

כשהוא מספר שאף אחד לא שיחק איתו בגן, לא מיד נגיד ״בעיה שלהם״ ונלך לצלצל לגננת..

וכשהוא מספר שנכשל במבחן, לא מיד נטיף שהיה צריך ללמוד יותר...

ואיך כן מעודדים אותם לשתף?

הקשבה. הקשבה אמפטית. הם מחפשים את המבט המרגיע בעיניים ולא המודאג..לא האסוני..

אז בפרקטיקה:

נוריד שיפוטיות- ננסה טיפה להוריד את כובע ה״אני יודע הכל״, את כובע הבוחן השופט ופשוט נקשיב, נתמוך, נבדוק מה הוא צריך.

נקשיב ונתרכז בו- גם כשלנו כואב בלב ממה שהילד שלנו מספר לנו , ננסה להפנות את תשומת הלב אליו ולמה שהוא זקוק לו.

דוגמא אישית: נדבר בינינו ההורים, או עם החברים, עם הסבים על חוויות היומיום שלנו,

נספר לו על היום שלנו, נשתף גם בחוויה "מבאסת" שקרתה ואיך הרגשתי...

ניתן לו את המרחב והזמן לשתף כשיתאים לו- פעמים רבות הילד לא יהיה מעוניין לדבר על ״איך היה לו״ כשתשאלו, אבל יבוא וישתף כשיתאים לו (לפעמים בזמן שהכי לא יתאים לנו(: )

וכשהוא כבר בא אלינו ומשתף-

נעצור , נסתכל עליו , נקשיב בסקרנות אמיתית

ונשאל שאלות מתעניינות ונהיה איתו ברגע שלו.

וכך נכשיר את הקרקע שיראה בנו חוף מבטחים 🤍