משפט שנאמר לי ע"י זוג הורים- "הסופגנייה המתוקה שלנו הפך לילד מורד"(: אני עונה בואו נראה למה זה בעצם צפוי, משמח ולא בטוח מרד
במעבר מתלות לעצמאות הפעוט שלכם גדל ומתפתח ומתחיל לשכלל מיומנויות חדשות (מוטוריות, קוגניטיביות..) אשר גורמות לו לרצות לעשות דברים בעצמו ולהגביר את תחושת המסוגלות שלו ואת הנפרדות שלו מאיתנו.
הקפיצה הזו "מכבידה" על היומיום, כי אם בעבר כשרצינו שישטוף ידיים פשוט לקחנו אותו ורחצנו לו ידיים , עכשיו אנחנו נצטרך לאפשר לו לקחת חלק בתהליך ונצטרך לגייס את שיתוף הפעולה שלו.. (ועל כך בפוסט נפרד)
הבעיה היא שלצד המיומנויות שכבר התפתחו יש אחרות, הנחוצות לתהליך שיתוף הפעולה שעדין לא הבשילו.. וזה מבלבל אותנו ההורים וגורם לנו לצפות מהילד לדברים אליהם הוא לא מסוגל.. אז בואו ונתאים את הציפיות שיש לנו מילד בן שלוש.
היכולות הפיזיות מתפתחות לפניי יכולת הוויסות הריגשי שלו, ההבנה הקוגנטיבית והזיכרון מתפתחים בקצב מסחרר אך ההתפתחות הרגשית שלו לא. ההבנה של נקודת מבט של האחר (לדוגמא-״בוא תזדרז כי אמא ממהרת לעבודה..״.) לא קיימת , כי צורת המחשבה של ילדים עד גיל שלוש מאופיינת בחשיבה אגוצנטרית ולא ברור להם איך הרצונות שלהם שעד כה, כפעוטות, מולאו - הייתי רעב נתנו לי לאכול, צמא נתנו לי לשתות, היו סביבי כל הזמן , לפתע ללא ממולאים ומצפים ממני להמתין ואומרים לי לא על כל מה שאני מבקש להתנסות בו.
אז איך נציב גבול ברור אך שלא "שובר" את הילד ולא מפריע להתפתחותו?
בואו נצלול לתוך דוגמא מוכרת לכולנו: לא פעם אני שומעת הורים אומרים "אם הוא מבין ויודע לתאר לי דברים מורכבים שהיו בגן, אז איך הוא לא מבין שאני אומרת לו שאי אפשר גלידה או קינוח במקום ארוחת ערב ובוכה וכועס כשאנחנו מסבירים שאי אפשר??"
התשובה שלי - הוא מבין, הוא רק לא משלים עם זה!
הוא מביע את הרצונות שלו ומעז להביא אותם בפנינו וזה תקין התפתחותית ומשמח (-:
ואנחנו, במקום "לשבח" אותו על כך שיש לו רצונות ולשוחח איתו, מבלי להיבהל, על מה הוא כל-כך אוהב בגלידות.. קוראים לזה בדיקת גבולות, עונים בחוסר סבלנות או בתקיפות וכבר מכינים את עצמנו לתגובה הקשה שלו שתגיע..
הוא מבחינתו, שאל בתמימות, מתוך תקווה , אופטימיות ובעיקר אהבה לגלידה
ואז גם זוכה לתגובה מייבשת ופוגענית מצדנו וגם לא קיבל גלידה!
אז מה הוא עכשיו עושה- בוכה נורא ואנחנו – כועסים עוד יותר...
והמעגל הזה יחזור על עצמו שוב ושוב...
והינה, מעיניין פשוט של: ביקשת בקשה ולא יכלתי להיענות לה.
לעניין של אשמה ובושה .. של פרשנות של הוא נגדי, הוא בודק גבולות – ״איך הוא עושה לי את זה,. איך הוא מנסה אותי..״
אז..
הילד שלנו לא עושה לנו דווקא- הוא עסוק בעצמו.
הוא לא מורד נגדנו- הוא פועל בשם הרצון שלו והנפרדות מאיתנו.
זה התפקיד שלו- לרצות, להתנגד, לנסות שוב
וזה התפקיד שלנו- לשים גבול ברור, אוהב מבלי לגרום לו להרגיש פחות ערך ולנחם אותו אם עצוב מהסירוב שלנו.
לכן, לאחר שהחלטנו שזה אכן גבול שחשוב לנו לעמוד עליו , יחד עם ה"לא" , נדבר איתו נגיד לו - "בוא נחשוב יחד -גלידה זה משהו שאמא מרשה לפניי ארוחת ערב?" "אתה יודע למה לא? כי גלידה אין בה ויטמינים. רוצה לנחש במה יש ויטמינים?"/ או "יהה איך גם אני רוצה גלידה אבל אנחנו קודם אוכלים ארוחת ערב מזינה" ..... וזהו לעבור הלאה לנושא הבא או לחלופין להיות איתם בתחושת האכזבה שעולה.
ילדים צריכים גבול ברור ואמפתי, לא מהוסס אבל גם לא שנלחם בהם.
נסו פעם אחת לרדת לגובה שלו ולענות לו. לענות. לדבר. לנחם על התשובה השלילית שקיבל.. לא כאסטרטגיה, בלי ציפיות שיגיב ״כמו בוגר״, אלא כי ככה הייתם עונים לחבר של הילד שלכם שבא לבקר, לחברה טובה שלכם ולכל אדם שאתם מכבדים אותו ולא רוצים לפגוע ברגשותיו כשאתם מסרבים לו, אבל איכשהו שזה מגיע לילד שלנו אנחנו נמלאים ביקורתיות ואכזבה.
השינוי בתגובה שלנו יקרה כאשר נסכים להתבונן על הסיטואציה מזוית אחרת, לא של בדיקת גבולות ושל מאבקי כוח.
נזכור שבגיל הזה אין הרבה דברים בשליטתו, הכל עובר דרכינו, מה יאכל, מתי יאכל, עם מי יפגש, מתי יקרא סיפור..
ה כ ל. אז זה צפוי שלאורך היום הוא יגיד לנו שבא לו אחרת..
ננסה לא להתרגש מתגובתו, נתבונן על הסיטואציה בפשטות ונתאים את הציפיות שלנו מילדנו לשלב בו הוא נמצא.
וכך נוכל להמשיך להביט ולראות את ה״סופגנייה שלנו״ בעיניים טובות.
מוזמנים לפנות אלי לייעוץ, לקבל סט כלים להתמודדות והשינוי יכול להתחיל כבר ממחר (-:
Comments